<h1>רבינו יהונתן מלוניל — סוכה</h1>
<h2>דף לא:</h2>
[סוכה ל"ט ע"א] הלוקח לולב מחבירו בשביעית. מאי מחבירו חבירו עם הארץ הוא, וקימא לן [פסחים נ"ב ע"ב] דפירות שביעית כשכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, וידוע לכל שעם הארץ חשוד על זה לפיכך תקנו חכמים שאין מוסרין לעם הארץ דמי פירות שביעית יותר משלש סעודות, כלומר לא שרינן לחבר לקנות כי אם לצורך מזון ג' סעודות שצריכות לחבר [בשבת] וכיון דשרינן ליה לצורך [שבת הוא הדין לצורך] חול שיעור ג' סעודות ולא יותר דקא עברינן משום לפני עור לא תתן מכשול וקא עבר משום לאכלה ולא לסחורה אם ישייר מאותן הדמים שלא יבערם כשיכלה לחיה שבשדה, אבל אם לא ישייר מהם אלא שיאכלם מיד אין זה סחורה. וכי היכי דשרינן לצורך הקונה שרינן נמי לחבר לקנות לצורך המוכר שהוא עם הארץ שמא אין לו מה יאכל בשבת ורוצה למכור אלו הפירות ולוקח מהם לחם ויין לשבת, והם הכי נמי שרינן ליה לצורך חול ולא יותר כדפרישית. ואע"ג דקימא לן דבפירות נהגא בהו קדושת שביעית אבל לא בעצים, אפילו הכי בלולבי דקל אע"פ שהם עצים נוהגות בהן קדושת שביעית, משום דדמו לפירות, דכי היכי דפירות הנאתן וביעורן שוה הם הכי נמי לולבי דקל לפי שהן עשויין לכבד את הבית והיא שעת ביעורו וקילקולו, ודמי להנאת אכילה, מה שאין כן בשאר עצים דהנאתן אחר ביעורן שאדם אופה פתו בתנור אחר שנעשו גחלים, וכיון דהכי הוא לכך מוקים בגמרא דהאי לולב שרי ליקח מעם הארץ בדמים יקרים יותר ממאה סעודות מיירי בלולב שחנט בששית ולקט בשביעית דאזלינן בתר חנטה, אבל באתרוג דקימא לן כרבותינו שבאושה שנמנו וגמרו דאתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית, לפיכך צריך שיתננו לו במתנה לפי שאין רשאי ללוקטו בשביעית.
